התעוררות מתרדמת אביב-קיץ
אני יודעת שנעלמתי קצת. הראש היה טרוד ועסוק בהרבה דברים משמעותיים אחרים. לא שמתי לב שה"קצת" הפך להרבה מאוד זמן. לא האמנתי שכל התהליך ייקח ממני כל הרבה. הרבה זמן. הרבה אנרגיות. הרבה מאוד כוחות. הרבה מאוד סבלנות. אפילו הדגדוג בקצות האצבעות לא הצליח לגרום לי לבוא לומר שלום! הייתי חייבת ניתוק. ומי מכם שלא ממש היה מעורב במתרחש - הסירו דאגה מלבכם. הכל באמת לטובה (: (תיכף הכל יהיה ברור)
זה היה ברור לי לחלוטין שהכל עניין של זמן עד שייחתם חוזה ונעזוב את הבית הראשון שלנו ביחד עם הרבה זכרונות, חוויות ראשונות, התחלות חדשות לעבר בית מרווח וגדול יותר. הרי בין היתר המטרה היתה מטבח גדול יותר וחדר עבודה בשבילי, זוכרים את המטבח שלי, לא?! הנה תזכורת קטנטנה
כבר באמצע חודש מרץ האחרון התחלנו לשפץ את הדירה החדשה. היא ממוקמת בבניין ותיק עם כל היתרונות והחסרונות ודרשה מטה -מורפוז בכל היבט ומובן. קצת קודם התחילה עבודת החיפושים והבחירות עם מעצבת (בעצם היו שתיים, לא ממש מצאנו התאמה בנינו לבין הראשונה ש"פוטרה" לאחר כמה מפגשים והוחלפה במירב קצמן המקסימה שהיתה פנוייה יותר לצרכים שלנו. לרצונות שלנו ומשם יצאנו לדרך): פגישות, תיאומים, נסיעות, בחירה, הצעות מחיר, חומרים, טקסטורות, משפחות צבעים, אריחים, כלים סניטרים, פרקט, צבע, תשתית, השוואת מחירים ומה לא בעצם! ואו זה התיש עוד לפני תחילת העבודה הפיזית.
במקביל, בקרית אונו, בערך חודש לפני המעבר, כבר בתחילת מאי, התחילו להיערם ארגזים מהודקים היטב במסקינטייפ ומסומנים בלורדים לפי צבע, שם, תכולה ומספר. כאחת שדוחה הכל לרגע האחרון לא יכולתי להרשות לעצמי מרתון אריזה של 24 שעות. בכל זאת יש שני ילדים בבית, הפעלות ועיצובים לספק כרגיל, והיתה תחושה של "על גלגלים" משהו כמו חודש. זה לא בשבילי! הבנתי את זה די מהר. אבל אין ברירה.
היום האחרון בחודש מאי 2013 היה בעצם הלילה הראשון שלנו פה. בבית החדש בגני תקווה! (סוף הוא תמיד התחלה חדשה) בלי מטבח. עם ערימות של אגזים ושני ילדים שחוגגים אצל סבא וסבתא. יווווו. רציתי כבר שיחלוף. שכל דבר יקפוץ מהארגזים לעבר המיקום החדש שלו. שהכל כבר יהיה פה עם שני המתוקים שלי. אבל היה הרבה לשנינו ברור שזה ייקח עוד קצת זמן. הכל לטובה.
התמונות שלי באינסטגרם ספרו בדיוק מה עובר עליי. אם פספסתם הנה תמצית הדברים
זה היה ברור לי לחלוטין שהכל עניין של זמן עד שייחתם חוזה ונעזוב את הבית הראשון שלנו ביחד עם הרבה זכרונות, חוויות ראשונות, התחלות חדשות לעבר בית מרווח וגדול יותר. הרי בין היתר המטרה היתה מטבח גדול יותר וחדר עבודה בשבילי, זוכרים את המטבח שלי, לא?! הנה תזכורת קטנטנה
כבר באמצע חודש מרץ האחרון התחלנו לשפץ את הדירה החדשה. היא ממוקמת בבניין ותיק עם כל היתרונות והחסרונות ודרשה מטה -מורפוז בכל היבט ומובן. קצת קודם התחילה עבודת החיפושים והבחירות עם מעצבת (בעצם היו שתיים, לא ממש מצאנו התאמה בנינו לבין הראשונה ש"פוטרה" לאחר כמה מפגשים והוחלפה במירב קצמן המקסימה שהיתה פנוייה יותר לצרכים שלנו. לרצונות שלנו ומשם יצאנו לדרך): פגישות, תיאומים, נסיעות, בחירה, הצעות מחיר, חומרים, טקסטורות, משפחות צבעים, אריחים, כלים סניטרים, פרקט, צבע, תשתית, השוואת מחירים ומה לא בעצם! ואו זה התיש עוד לפני תחילת העבודה הפיזית.
במקביל, בקרית אונו, בערך חודש לפני המעבר, כבר בתחילת מאי, התחילו להיערם ארגזים מהודקים היטב במסקינטייפ ומסומנים בלורדים לפי צבע, שם, תכולה ומספר. כאחת שדוחה הכל לרגע האחרון לא יכולתי להרשות לעצמי מרתון אריזה של 24 שעות. בכל זאת יש שני ילדים בבית, הפעלות ועיצובים לספק כרגיל, והיתה תחושה של "על גלגלים" משהו כמו חודש. זה לא בשבילי! הבנתי את זה די מהר. אבל אין ברירה.
היום האחרון בחודש מאי 2013 היה בעצם הלילה הראשון שלנו פה. בבית החדש בגני תקווה! (סוף הוא תמיד התחלה חדשה) בלי מטבח. עם ערימות של אגזים ושני ילדים שחוגגים אצל סבא וסבתא. יווווו. רציתי כבר שיחלוף. שכל דבר יקפוץ מהארגזים לעבר המיקום החדש שלו. שהכל כבר יהיה פה עם שני המתוקים שלי. אבל היה הרבה לשנינו ברור שזה ייקח עוד קצת זמן. הכל לטובה.
התמונות שלי באינסטגרם ספרו בדיוק מה עובר עליי. אם פספסתם הנה תמצית הדברים
לסיכום:
אני שונאת לארוז. שונאת עוד יותר לפרוק. ומאחלת לנו הרבה שנים מוצלחות בבית (;
ולי. הרבה אנרגיות ורעיונות מתוקים בשביל הילדים ובשבילכם (:השבוע מצלמים. בקרוב תמונות...וגם כמה פינוקים בפוסטים לחג!
בשיפוץ דירה, אחד הדברים שהכי מקפיצים את הבית הוא חדר האמבטיה ובמיוחד הכלי הסניטריים ששמים בו. בעיניי הכלים הסניטריים של חלמיש הם הכי יפים בארץ :)
השבמחק